נוף,
כמעט שנה, כמעט שנה שאת לא איתנו, כמעט שנה חלפה מהרגע הנורא ההוא, הרגע שבו החלום שלנו התנפץ, הלב מסרב להאמין ומצפה לחזרתה של הנסיכה שלו.
השנה, שהייתה אמורה להיות עבורנו שנה של אושר, התחלה חדשה, בניית חיים חדשים, הפכה בין רגע להיות שנה של מלחמה וגעגוע, של מחשבה, אם כל זה לא היה קורה? איפה היינו עכשיו? ושוב תחושת העצב, הפספוס והגעגוע מציפות אותי שוב. שנה שכל טיפת שמחה מהולה בעצב רב, שנה שכל לילה אני אומר לך לילה טוב, ומתפלל שתבואי לי בחלום, שרק אוכל לראות אותך ולדבר איתך, שנה שכל נסיעה צפונה, נסיעה שכל כך אהבנו שסימלה עבורנו חופש, אושר ואהבה, הפכה להיות “ביקור”, ביקור במשפחה שהיא כבר המשפחה שלי. לא כמו שתכננו, אבל המשפחה שלי. ההגעה לבית העלמין, תמיד עם אותם שלושת הוורדים והפתק, שיש בהם כל כך הרבה אהבה, תקווה וגעגוע , מונחים על האבן הקרה הזאת, שעבורי, אין שום קשר בינה לבין נופר שלי. האישה שלי, שאיתה חלמתי לבנות משפחה.
אני מתגעגע אליך נופר, מתגעגע ולא שוכח אותך לשנייה, את המהירות שבה נכנסת לי ללב ולחיים, את התקווה הגדולה שהייתה לנו, את התוכניות על עתיד משותף, את האושר והשמחה את החום והאהבה האין סופית.
רמי, אמירה, חן ומאי, משפחה שלי, אני מרגיש חלק ממכם,מחזק ומחבק אתכם, אוהב וזוכר יחד איתכם את הנסיכה שלנו.
נוף אהובתי, את תמיד איתי, בכל צעד, בכל נשימה, בראש, בלב ובנשמה, את איתי.
אני אוהב אותך נופר אוהב ומתגעגע תמיד. אני אזכור אותך לעולם, אהובתי.