נופרי,
אחות יקרה, כשהייתי בן שנה ותשעה חודשים ההורים הביאו לי מתנה בדמות אחות קטנה ומתוקה, וזו את נופרי.
בהתחלה גנבת לי את תשומת הלב, אבל מהר מאוד ניקשרנו זה לזו, עד כי שלא היה ניתן לאמר במשפט את שמי בלי לצרף את שמך ולהפך – תמיד זה היה חן ונופר.
אכלנו יחד, ישנו יחד, שיחקנו יחד, גדלנו יחד, לבית הספר הלכנו יחד, סבלנו את השגעונות אחד של השנייה בגיל ההתבגרות, שירתנו בצבא באותה התקופה וכך דמיינתי את כל חיינו – אני לצידך ואת לצידי.
היה מובן לי מאליו שנגור אחד ליד השנייה, שילדינו יהיו החברים הכי טובים – בחלומות הכי שחורים שלי לא חלמתי שהיום אני אעמוד כאן לידך, לייתר דיוק ליד חלקתך כאשר מאחורינו 11 חודשים מלאים בצער ובכאב, שהלכת לעולמך ואני פה בלעדייך.
נופרי, אלו היו 11 החודשים אשר בהם חווינו הכל בפעם הראשונה: שבתות בלעדייך, ימי הולדת, חגים, אין יותר טלפונים, אין יותר הודעות, ואין מילים שיכולות לתאר כמה זה חסר לי. יש לי חור בלב ששום דבר בעולם לא יוכל למלא.
אחות יקרה, בחיים שלי לא דמיינתי שאהיה צריך לעמוד ולהקריא דברי הספד הקשורים בך, גם היום לאחר כמעט שנה אינני מוכן לקבל את אותו לילה של ה24.5 שבו קיבלתי את ההודעה השחורה ביותר בחיי, שאחותי נופר הלכה לעולמה.
כשנאמר לנו בשעה 22:00 בלילה בבית החולים שהצליחו להציל אותך ושהכל בסדר, ושאת נחה, ושנגיע מחר בבוקר לבקר אותך, הבנתי שקרה נס ושאת מיוחדת, ולכן נשבעתי שאלך במשך חודש ימים לבית הכנסת בשבתות כדי להודות על שקיבלת את החיים במתנה.
לאחר אותו הלילה של ה24.5 ואותה בשורה ארורה, באמת שבועתי התקיימה ומצאתי את עצמי הולך במשך חודש ימים לבית הכנסת, אבל לא מאותה סיבה שאליה התכוונתי, אלא לשמוע את אבא מקריא עליך קדיש אחות אהובה שלי – בשנה שההורים היו צריכים ללוות אותך לחופה וקידושין.
עד היום אותה מחשבה עוברת בראשי : למה דווקא את? בגיל 24, בשיא פריחתך, נעלמת? איך ייתכן שדבר כזה קרה? ואני, מסרב עד היום להשלים עם המציאות האיומה!
לצערי הרב אותה המחשבה ממשיכה לחזור וללוות אותי, ואותה התקווה שיום אחד תיכנסי הביתה ותצחקי את צחוקך המיוחד עודנה קיימת עמוק בליבי.
אך המציאות היא שאני קם כל בוקר, הציפורים מצייצות, השמש זורחת, העולם ממשיך כהרגלו, הכאב כמו חריטה עמוקה בלב, ואת אינך!
“יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו, אורות אלו המבהיקים בחשכת הליל– הם שמראים לאדם את הדרך.” (חנה סנש)
במהלך השנה הזו החלטתי לקחת על עצמי להיות במקום בו היית רוצה לראות אותי, ועל כן אני מנתב את עצמי להיות במקומות האלו ולצלוח בהם. כל צעד שאני עושה אני מקדיש אותו לך ומרגיש ובטוח שאת מלווה אותי ותמיד לצידי.
אני החלטתי שאני אשמר את זיכרך אחות יקרה בכל דרך אפשרית שרק ניתן, כי זה הדבר שהכי מגיע לנסיכה מוכשרת ויפה כמוך. על כן בניתי אתר אנטרנט להנצחתך ופעלתי רבות כדי להקים את המסע לזיכרך.
אחות יקרה, הלוואי והייתי מקבל הזדמנות נוספת לשוחח איתך, לצחוק יחד, לשתף אותך, אך כנראה שזה יישאר רק בגדר תקווה.
אותו הזיכרון מבית החולים בו אני נכנס לחדר ורואה אותך נסיכה מושלמת, שוכבת עם הראש הצידה וצמתך על כתפך, אך אינך עוד עונה לי – חוזר ומכה בי מדי לילה.
קשה מאוד לחיות לצד כאב שלא ניתן לתאר אותו במילים, בצל השכול האיום.
אך אחות יקרה, ממך יש רק זכרונות טובים שממלאים אותי בגאווה בכל פעם מחדש, שזכיתי, זכיתי באחות מיוחדת כמוך!

“תגידי לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגידי לי למה אין אמת, רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות? ” (עפרה חזה)

נופרי, מלכת השמיים!
אני מתגעגע ואוהב אותך לעד!
את הגאווה של החיים שלי!
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים אחות יקרה!

חן