ילדה אהובה, חלפו להם 11 חודשים. קשה לי …קשה לי מנשוא. קשה לי לעמוד במעמד עצוב וכואב שכזה . נבצר מבינתי להבין ולעכל את אשר ארע, אנו עדין מוכים בתדהמה. קשה לי בלעדייך.
נצבת לידך מידי יום. שטופת ים של דמעות .הגעגוע אין סופי. לא אפרד ממך לעולם!
אין מזור לכאב ואין נחמה. לכתך מהעולם באופן פתאומי וטרגי טלטלה את משפחתנו שהייתה תמיד מאושרת ומלאת שמחה וגאווה, הרעידה את האדמה שעד עתה הייתה עבורנו יציבה ואיתנה ופערה בליבי ובלב כולנו תהום עמוקה.
הוכרעת ילדתי. לרגע לא האמנתי שהמערכה תהיה כה קצרה ללוחמת שאף פעם לא ויתרה. השארת את כולנו עם לב שבור ומרוסק. אך לא נוותר עליך לעולם. את היית ותהיי חלק בלתי נפרד מאתנו, את הגאווה של כולנו.
מתגעגעת אליך מלאכית שלי, מתגעגעת לחיוכך, לחיבוקך, לריח הנעים שתמיד נודף ממך, לשמוע את קולך וצחוקך, לשיחות הנפש, מתגעגעת ליופייך, לנוכחותך המדהימה, לשמחת החיים שעטפה את ביתנו כשנכנסת, לשבתות, לחגים, לחגוג לך ימי הולדת, לכתוב לך ברכות, להוביל אותך לחופה …מבקשת סליחה, סליחה שנאלצתי להוביל אותך למנוחתך בטרם עת למקום הארור הזה. במחשבות הכי רחוקות לא דמיינתי שאני, אמא של נופר, אכתוב הספד לביתי הנסיכה. רגילה להגיע תמיד לטקסים, טקסים משמחים ,לראותך על הבמה עם חיוך של מלאכית, מלאת גאווה מקבלת אותות הצטיינות, הענקת דרגות, כמה נחת ואושר הענקת לכל המשפחה.
מובן לי יותר מתמיד, שצדק לא קיים בעולם .רוצה לצעוק ליקום, שהוא פספס יצירת מופת, יצירה שהיה אמור לשכפל. לא קוטפים בטרם עת פרח זך וטהור, נופר. זה אכזרי מידי. אין שום סיבה והסבר הגיוני לכך.
נופרי שלי, בלילה, בשעות הקטנות, התפילות שבליבי השורף מבקשות לראותך , מצפות לבואך, מחכות לתשובות, למצוא סיבה, לקוות.
את חסרה לנו ילדה אהובה, חסרה זו מילה עדינה. לא נעזבך לעולם. אנו חשים אותך אתנו בכל שניה, בכל מקום, סביבנו, מעלינו ומצדנו.
בשנה קשה זו, בכל מקום שאנו נמצאים, פוגשים סביבנו אנשים שאותך מכירים. שומעים עליך סיפורים מדהימים ומרגשים. כולם מצדיעים לך, אוהבים ומעריצים אותך. הכאב צף בכל מקום. והדמעות זולגות…נגעת בכולם.
במסע חייך הקצרים, הספקת כל כך הרבה, השמחה והאושר האירו את דרכך. השארת חותם שלא ישכח לעולם.
במרץ 2013, נסעת עם מפקדך, תא”ל אריה דהן וחברים מהצבא למשלחת בפולין ” עדים במדים”. ביקשו ממני לכתוב לך מכתב. כתבתי לך וכך התחלתי: “נסיכה שלנו, ראשית, אנו גאים בך ומתרגשים מאוד שנסעת כקצינה וכנציגה למסע בפולין…בשעות אלה כשהמכתב מגיע לידיך נראה לנו הכי נכון לחבק אותך חזק ולגונן עליך… בהמשך המכתב ציינתי “לזכור ולא לשכוח” שסבא שלך משה היה שם בתקופה זו, ניצל והקים משפחה לתפארת ואת סרן נופר בן שושן, אחת ממשיכי דרכו. ..”
כשקיבלת את המכתב סימסת לי : אמא, ריגשת אותי כל כך , אוהבת אותך, אני בוכה, אפילו הקראתי את המכתב לאריה… וסבא משה הוא גיבור המשפחה. באחד הטקסים שנערכו שם ליד אנדרטת רפפורט עמדת בראש מורם , בגאווה והנחת זר, זר עם המון כבוד. גם לך ילדתי חלקו תמיד כבוד ונחלוק לך לעד. אנו מצדיעים לך נופר!
מבטיחים לך , שנדאג להנציחך בכל דרך ולפסוע לאור מורשתך המהווה מקור גאווה ונחת למשפחתך, למכרייך, חברייך ולכל עם ישראל. טוהר מידותיך, אהבתך ,מסירותך, דרכך, מורשתך וצניעותך יאירו את דרכינו. היית עבורנו עולם ומלואו וכך תישארי.
אנו ניצבים פה מולך לקראת יום הזיכרון, את חרוטה בזיכרון כולם. נזכור אותך , נזכור הכול, נזכור ולא נשכח לעד.
רוצה להשמיע לך שיר, שיר שנכתב בלשון זכר, אך הוא מתאר בדיוק את מה שאני ,אנו חשים מידי דקה… “עד שאין יותר לאן”/עידן רייכל.
אוהבת אותך נופרי שלי, אוהבים אותך ילדה,
אמא.

“עד שאין יותר לאן”
חלומות כאלה שחולמים רק מרחוק
למות מתוך געגועים אלייך
חלומות כאלה מעירים אותי פתאום
עוזב הכול ומחפש בכל העיר
חלומות כאלה – הכאב שלא מרפה
רק להחזיק את כל הלילה עד הבוקר אחרי
חלומות כאלה שנופלים מחוץ לזמן
כל מה שכבר לא פה, כל מה שעוד לא שם
חלומות כאלה – אין שום נחמה בזמן
לנסוע עד אין סוף, לנסוע עד שאין יותר לאן
חלומות כאלה – ים העצב הגדול
שוב להפליג בו, שוב לטבוע בכל יום.